בכמה מקומות אנו מוצאים, שהיסודות אינם מקבלים טומאה. יסודות אלו המים, האש, הרוח, והעפר. בפרשת שבוע אברהם אבינו עומד בתפילה לפני הקב"ה, לבקש רחמים על סדום שלא תהפך. חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט, כך אומר הפסוק. אך הקב"ה משיב, שבכל סדום אין אף לא חמישים צדיקים. אלא שאברהם אבינו ממשיך להתחנן, תוך שהוא מתפלא על הזכות להתפלל לפני הקב"ה, "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר". כך הוא אומר.
אומרת הגמרא בסוטה (טז: ובחולין פח:), 'דריש רבא, בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר, זכו בניו לב' מצות: אפר פרה, ועפר סוטה'. זאת אומרת, שתפילה זו שנשא אברהם אבינו, הביאה לידי שתי מצוות שחשיבותן ידועה ומפורסמות. ראוי לעמוד על גודל ההשפעה שהשפיע עלינו הקב"ה בזכות זה שאברהם אבינו המשיל את עצמו לעפר.
המשך חכמה על המקום, מותח קו בין המובא בפרשה, לדיני טומאה וטהרה. כי הנה, כל דבר המחובר לאדמה, אינו מקבל טומאה. כן מצאנו בחולין לענין זרעים המחוברים (קיח:) ובבא בתרא (סו:) לגבי צינורות המחוברים לאדמה. אותו יסוד אנו מוצאים גם במים, שכאשר הם מחוברים ליסוד נביעתם, אינם מקבלים טומאה. וכן הוא בכל מקוה שאינו שאוב (מקוואות ד). לאור זאת מציב המשך חכמה יסוד: "הטומאה באדם מצד התנגדות כוחותיו ורצונו, המכריחים בדרך אשר בה יבחר". פירוש הדברים, הטומאה היא תולדה הנולדת מהאדם, אך בבריאה מצד עצמה אין כל אפשרות לטומאה.
נמצא, שמשכן הטהרה ביסודות הבריאה, וכאשר חפץ גשמי כגון תרומה שנטמאה, ניתן לטהרה על ידי שריפה (תמורה לד.), ומשעה שהופכת לאפר, חוזרת אל מעמדה הראשון, ושוב אינה מקבלת טומאה. גם טהרת האדם תלויה בארבעים סאה של מים שאינם שאובים. כי גם באופן זה, צריך האדם לבטל את הטומאה אותה רכש מפחיתות החומר, ועל ידי ההדבקות בשורשי הבריאה, הוא מבטל את עצמותו ונטהר. וראוי לראות את דברי המחבר זצ"ל מתוך הכתב, היות והוא מוכיח זאת ממקומות רבים.
על פי זה נבין, שאברהם אבינו אומר 'ואנוכי עפר ואפר', שביטל את עצמיות החומר, היות והחומר הוא גורם כל הטומאה, וכאשר אדם מתנתק מן החומריות, אזי הוא נטהר כמו כלי העולה ממקוה המים, ובזה מגיע אל תכלית טהרתו. ובזכות תפילה זו, זכינו לקבל שני סמלי טהרה, אפר פרה, ועפר סוטה. ששניהם באים כדי לטהר את האדם.
דברי המשך חכמה יכולים לשפוך אור על חקירה אחרת הקשורה לשנת השמיטה. היות ואיסור מלאכה בשביעית נקבע על האדמה, כפי שמוזכר בפרשת בהר (ויקרא כה, ב). וברמב"ם (שמיטה ויובל א, א). איסור העבודה באדמה חל על האדמה, וכל הקשור אליה. ומכאן באנו לסוגיית איסור עבודה בעציץ נקוב. כי הנה עציץ שאינו נקוב, אינו מוגדר כאדמה. ודינים רבים התלויים באדמה לא חלים עליו. לעומת זאת עציץ נקוב נחשב מחובר, ויש לחקור האם החיבור תלוי בקשר ממשי בין העציץ לאדמה. או שאפשר שהעציץ נקשר גם מחמת קביעותו, כגון שהוא קבוע במקום אחד. וחקירה זו היא מחלוקת הרש"י והתוספות בגיטין (ז:), אמנם לדברי המשך חכמה נבין, שעיקר חיבור הקרקע נקבע על ידי חיבורו עם האדמה, ויובן יותר שהגדרת האדמה הינה תוצאה של חיבור, שהוא היניקה העוברת בין העציץ לאדמה שתחתיו.
אמנם מצאנו לחלק בין אדמת שמיטה, לאדמת טומאה וטהרה. כי מצאנו בענין כוורת (שביעית י, ז, עוקצין ג, י) העומדת במקום קבוע, ואינה מקבלת טומאה. ולמרות שאין לה כל חיבור לאדמה. אלא שזו שיטת רבי אליעזר, אך לשיטת חכמים אין הכוורת נחשבת כמחוברת. וכתב הרמב"ם בפירושו שם: "והכלל אצלינו שהארץ והמחובר לארץ אינו מקבל טומאה בשום ענין מעניני הטומאה". ושוב יובנו הדברים כדברי הרב משך חכמה זצ"ל.