- מכירת כלי מלאכה בשביעית -

כאשר נכנסת שנת השמיטה, היא גוררת מצוות ואיסורים רבים, חלקם ידועים ומפורסמים, וחלקם פחות. הכל יודעים הרי, שבשנת השמיטה אסור לעבוד את האדמה (ויקרא כה, ד), וכן יש להפקיר את הפירות ולנהוג בהם קדושה (שמות כג, יא). פחות ידועה היא העובדה שבשנת השמיטה אסור למכור מחרישה, או כלי עבודה דומים. הדברים מובאים במשנה בשביעית (ה, ו) האומרת: "אלו כלים שאין האומן רשאי למכרם בשביעית מחרישה וכל כליה העול והמזרה והדקר אבל מוכר הוא מגל יד ומגל קציר ועגלה וכל כליה זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור לאסור ולהתר מותר".


מדברי המשנה עולה המסקנה, שחלק מקיום מצות השמיטה כולל בתוכו איסור הכשלת האחרים מלחלל את קדושתה. זו הסיבה שאסור למכור בשמיטה כלי עבודה המיועדים למלאכה אסורה. אמנם זה מסכימה המשנה, שכלי העומד לאיסור ולהיתר יחדיו, מותר במכירה, משום שיש לתלות שהקונה לא חפץ לעשות בה מלאכה אסורה. ויש להתבונן עד היכן מגיעים הדברים, וכיצד הם נוהגים בזמנינו. רק חשוב להדגיש שאין בנאמר לפסוק הלכה ח"ו, ולשם כך יש לפנות למורה הוראה. בטור שלפנינו נעסוק בס"ד בגדרי הדין ובמשמעות שיש לו לזמנינו.


דאורייתא או דרבנן
במפרשי המשנה מבואר, שאיסור משנתינו מיוסד על איסור התורה: "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט, יד). וכן כתב הרמב"ם בפירושו, ובתוספות יום טוב (ד"ה שאין). ומשמע שמכירת מחרישה הינה איסור מן התורה. ואמנם בירושלמי מבואר, שעיקר האיסור נאמר באדם החשוד לעבור על איסור מלאכה. אך מכירה סתמית שאין ידוע עם הקונה חשוד, מותר. ומדייק זאת הירושלמי מן הסיפא של המשנה, שם מובא היתר נוסף, שכאשר הכלי משמש להיתר ולאיסור יחדיו, מותר למכור אפילו לחשוד. ועל כן מוכח, שאיסור זה נאמר רק בחשוד ובכלי המיועד לאיסור.


מכירה לאדם לא מוכר
מדברי הירושלמי הנזכר, כתבו המפרשים להוכיח שמותר למכור מחרישה לאדם לא מוכר, מחמת והאיסור נקבע רק על אדם שידוע לנו שהוא עשוי לעבור על דברי תורה. וכן פירשו את דבריו המהרא"פ, הגר"א, והפני משה (ד"ה אלו).
אולם יש לעיין בדברי הרמב"ם (שמיטה ויובל ח, ט) שהביא להלכה את הדין באופן שונה. וכך הלשון: "ומותר למכור סתם למי שאינו חשוד אפילו דבר שמלאכתו מיוחדת למלאכה האסורה בשביעית, שהרי אפשר שקנה בשביעית לעשות לו מלאכה לאחר שביעית". ונבחין בדקדוק הלשון, שמותר למכור סתם למי שאינו חשוד. ויש להבין על מה נסובה התיבה 'סתם', על הקונה, וכוונתו שכל אדם בחזקת שאינו חשוד, אפילו הוא עם הארץ. או שה'סתם' הולך על המכירה, שמותר למכור בלי לברר רק באדם שידוע שהוא לא עם הארץ. וברדב"ז ובכסף משנה (שם) נטו לבאר דבריו כפירוש הירושלמי, שאכן מותר למכור אפילו לעם הארץ, ובתנאי שלא ידוע לנו מפורשות שברצונו לעשות מלאכה בשביעית. אמנם החזון איש (יב, יד) הקשה שמה שכתב הרמבם 'סתם' זה כמעט מיותר, כלשונו. שכן אם כוונתו לאדם שהמכירה בסתם, אין זה חידוש, שכן אם היה אומר מפורשות שקונה לצורך מלאכה, שוב היה נהיה חשוד שאסור למכור לו. וחתנו הרב יצחק קולדצקי שליט"א תירץ למרן הדרך אמונה, שכוונת הרמב"ם לחדש, שאין צורך שהקונה יפרש שקונה למלאכת היתר, ואפילו לא אמר כלום מותר למכור לו. (ראה ציון ההלכה שמו"י ח, כג)


מכירה בערב שביעית
כתב בספר תורת זרעים (ד"ה משמע), שאיסור מכירת הכלים נאמרה רק בשביעית עצמה, אך קודם שביעית מותר. והוכיח כן מהמשנה במעשרות (ה, ג) ממנה משמע שמותר מכור אילן עם פירות לחשוד קודם שנת השמיטה, למרות שיש חשש שלא ינהג בהם בקדושה הנצרכת. אך מוסיף שם הרב הנזכר, שלמרות שמכירה מותרת קודם הזמן, שכירות ושאלה תהיה אסורה, ואפילו קודם כניסת השמיטה. מחמת והכלי נותר ברשות הבעלים, ונמצא שעובדים בכליו בשביעית. אולם יש להניח שבמתנה מותר לתת לו קודם שתכנס השביעית.


מכירה בזמן הזה
חידוש נפלא מצאנו בבית הרידב"ז (ט, ב, ד"ה ואלו), המחלק בין דרכי המסחר שהיה בזמן חז"ל, לכפי איך שנהוג לסחור כיום. כי הנה בזמנם לא היה מסחר בכלי האומן, אלא כל אדם הרוצה כלי היה הולך לאומן שיכין לו את הכלי המבוקש. אולם בחלוף העיתים נוספו שיטות מסחר חדשות, בהם סוחרים השתמשו גם בכלי אומן כדי לקנות בזול ולמכור ביוקר. ונמצא שכל כלי הנקנה מן האומן עומד לעשיית מלאכה, או למכירה בשוק. ועל כן מחדש הרידב"ז, שבימנו מותר למכור ללא חשש. וראה כן בחוט שני (שסח)

נרשמת בהצלחה

כעת תקבל את הגליון לתיבת המייל

מוזמן להתרשם מהגליון האחרון שלנו: