28 לך לך תשפ"ב

גליון 28 לפרשת לך לך:

בשבוע שעבר הרחבנו מעט את השורה, אודות תקנת שטר השליחות. במרכז התקנה עמד כזכור מרן החזון איש, וכל זאת כדי לפתור את איסור הסחורה הקיים בפירות של נכרים. בתוך כך עלו מספר שאלות, באופן פעולת השטר. ובעת הזו, נתמקד במספר שאלות יסוד הקשורות באותו שטר.

התחייבות

יסודו של שטר השליחות, מינוי של הקונה, בו הוא ממנה את המוכר לקנות עבורו פירות מן הנכרי. בזכות השליחות יכול המוכר לגבות כסף מן הקונה, וכן ליטול לעצמו רווח תמורת הטרחה. אלא שיש להבין, מהי ההשפעה של החתימה על כתב השליחות. הקונה כאמור, שולח את המוכר לקנות מהנכי את פירותיו. אבל זה ברור, שמוכר לא עושה זאת ללא תמורה. וככל העסקאות, צריך שיצא רווח כלשהו גם עבור המוכר. במידה והמוכר יקנה את הפירות, והקונה לא יבוא לקנותם, המוכר יפסיד את כל דמי השקעתו. ובאמת, לא מצאנו עיסקת שותפים שהיא קרובה להפסד ורחוקה מרווח עבור המוכר. ובהכרח שנדרשת ערובה מצד הקונה, שירכוש את הסחורה שתבוא על ידי המוכר.

אם נעיין בשטר השליחות שמודפס בחנויות, נבחין שאין כל התחייבות מצד הקונה. אולם בשטר שתיקן החזון איש, ניתן למצוא את ההתחייבות בדמות אחריות. הקונה לוקח אחריות על הפירות עוד לפני שבאים לרשותו. משמעות הדבר, שבאופן שהפירות ניזוקו, הקונה נדרש לשלם את מחיר הפירות, בתוספת הטרחה של המוכר. אחריות זו מבטחת את המוכר, שלא יגרם נזק לממון שהושקע ברכישת הפירות.

לאור ההתחייבות של הקונה, יש לעיין מדוע כל החותם על שטר שליחות, אינו מחוייב לקנות בחנות זו. כמו כן כיצד יודע הקונה להתחייב על הכמות אותה ירכוש, וכן את מיני הפירות שיעלו לפניו לרצון לקנות בעתיד. ההתחייבות מעלה שאלות נוספות, כגון, כיצד פועלת ההתחייבות בחנות שיש בה עשרות קונים, וכולם חותמים על השטר, מנין לכל אחד שהפרי שלקח נקנה עבורו, ולא עבור חברו. הרעיון שעומד מאחורי כל השאלות הוא, האם זו אכן התחייבות גמורה, שמחייבת את הקונה בחיוב ממוני, או שזו רק גילוי דעת ונתינת הסכמה, ותו לא.

ובכל המקומות בהם מצאנו שאלות אלו, הופיעה התשובה בדמות 'ברירה'.

הברירה.

כלל הוא בידנו, שבדיני תורה אין ברירה (עירובין לז: ביצה לז:). זאת אומרת, פעולה או מצווה שאינה מבוררת, המצריכה בירור כדי להתקיים, אינה מועילה בדיני תורה. משמעות הדבר שכל צוויי התורה, יש לעשותם באופן המבורר. וכאשר אין ידוע בשעת הפעולה, אין לסמוך על כך שהפעולה תתברר בהמשך. לעומת זאת בדין דרבנן יש ברירה, וכך גם פסק השולחן ערוך (או"ח תיג, א). ומכיון שלרוב השיטות, שביעית בזמן הזה מדרבנן, מועילה השליחות על ידי ברירה.

אלא שעדיין יש לעיין, היות ובדבר שעיקרו מן התורה אין ברירה, אפילו כאשר חיובו מדרבנן. ומקור הדין מדברי הרמב"ם (תרומות א, כא), שם מביא את דין חיוב בתרומות ומעשרות בפירות המשותפים עם הגוי. ובכל שותפות יש לסמוך על דין ברירה, מחמת ושני הצדדים חולקים כל גרגיר בשותפות. אך למרות זאת פוסק הרמב"ם (שם כ) שהפירות חייבים בתרומה ומעשר. דין זה נוהג בארץ ישראל, אך בסוריא, שהיא מקום החייב רק מדרבנן, הפירות פטורים. ומוכיח החזון איש (דמאי טז, י), שלמרות שהחיוב בארץ ישראל לאחר החורבן הוא מדרבנן, כך דעת הרמב"ם. מכל מקום יש חילוק בין ארץ ישראל לשאר מקומות, משום שעיקר החיוב בארץ ישראל הוא מן התורה, ולכן גם בדרבנן אין ברירה.

נמצא למעשה, שבשביעית לא ניתן להעזר בברירה, מחמת ועיקרה מן התורה. ושוב חזרה שאלה למקומה, כיצד פועל שטר השליחות ללקוחות רבים. ואמנם אפשר לתרץ, שדבר שעיקרו מדרבנן

הבעלות

ונראה, שפתרון השאלה טמון בבעלות הפירות לפני מכירתם. לשם כך יש לברר, מיהו הבעלים על הפירות משעה שנלקחו מן הנכרי. וקודם לכן הוכחנו מחיוב התשלום, שהקונים מחוייבים לשלם על הפירות, וזו ראיה שהפירות ברשותם. אמנם נראה לחלק בין חיוב האחריות, לבין הבעלות. מאחר וחיוב התשלום הוא תנאי בשליחות, משמעות הדבר, שהשליח דורש שמשלחו ישא בכל נזק שיבוא עליו בעת שליחותו. אך אין בכך זכיה למשלח, ואינו זוכה בפירות עד השעה שהפירות באים לרשותו.

ויש להוכיח זאת משטר השליחות שכותב המוכר לסיטונאי, שתוכנו מנוי חדש של המוכר, בו הוא שולח את הסיטונאי לקנות עבורו מן הנכרי. והנה, בשעה שהנכרי מסר את הפירות לסיטונאי, לא זכה בהם עבור הקונים הסופיים. נמצא שההתחייבות של הסיטונאי רק כלפי המוכר, ואף על פי כן, אין המוכר נחשב בעלים. למרות שהוא חייב באחריות. וראיה ברורה היא, שהאחריות אינה משליכה על הבעלות.

ובאנו בזה להבנה, שיד הקונים על התחתונה. מאחר והם חייבים לשלם על דבר שעדיין לא ברשותם. וכחלק מאחריות המשלח יש זכות למוכר לדרוש תשלום בעבור הפירות, למרות ששליחותו הייתה לקנות פירות מכספו, מכל מקום ההתחייבות של הקונה לשלם עבור ההוצאה הזו. וכל עוד ואינו משלם, יכול המוכר לעכב את הפירות אצלו, עד שיכסה הקונה את ההוצאות והטרחה של המוכר.

האחריות

ועל פי נבוא לבאר את התועלת שבשטר השליחות. גם כאשר קונים רבים חותמים על שטר השליחות, ובכך ממנים את המוכר לשליח. בכל אופן אין כאן קנין, ואינם זוכים בפירות. כל ההשליחות מסכמת ההתחייבות חד צדדית מצד הקונה, לשלם כל נזק שיבוא בדרך. מטרתו של הקונה לקבל את הסחורה שהזמין, אך במקום שלא יחפוץ בה, יהיה עליו לשלם. אך תשלום זה יושת עליו רק במקרה בו המוכר הפסיד מהשליחות, אולם זאת הם מסכימים, שכאשר המוכר הצליח למכור זאת לאדם אחר, לא נגרם לו כל הפסד, ולכך אין כל אחריות על משלחו. סיכום הדברים הוא, ששטר השליחות לא מתקיים על ידי ברירה, וכל עניינו התחייבות בלבד, ובעלות הפירות מתחילה רק משעת קניית הפירות.