26 פרשת בראשית תשפ"ב

שלט קטן בקצה השדה מבשר, 'כאן שומרים שמיטה'. עשרות, ואפילו מאות של דונמים מלאים בזכויות, מתנקזות לתוך יריעת בד צבעונית. לא קשה לזהות את השדות הקדושות, לצד האחרות שאינן שומרות שמיטה רחמנא ליצלן. בשדה שמיטה נראה עשבים שוטים, שעוטפים את כלי העבודה מעלי האבק. הפועלים לא חורשים, והקומביינים לא קוצרים. הפירות נותרים באילן, ממתינים לכל דכפין שיבוא ויקח. לשדה של שמיטה יש סימני זיהוי מובהקים, קשה שלא להבחין בהם זועקים מן האדמה.
שנת השמיטה מורגשת גם ברחובות העיר, בין אם זה גינה ציבורית או חצר פרטית. בשנה השביעית נאסר עלינו לבצע פעולות בצומח. לכן גם אפשר להבחין, שהגינה לא נראית כפי שהיא נראתה בשנים עברו. והאמת היא שרבים סבורים, שרצון התורה שהחצר תעמוד נטושה ומוזנחת. אלא שהדבר אינו כך, ולהפך, בחז"ל אנו מוצאים אריכות רבה במלאכות שמותרות בשנת השמיטה. ובזהירות אפשר לומר, שהחצר של תלמיד חכם ניכרת דווקא על ידי ביצוע המלאכות המותרות, ועל ידי זה רואים כולם את חכמת התורה, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים.
לאור זאת, הטור שלפנינו יעסוק במלאכה מאוד נפוצה בחצרות ובגינות בשטח עירוני. לפעמים זה קורה בכניסה לבנין, או בגינה הפרטית. יש כאלה שמכירים את זה מהעציצים שעל אדן החלון, וכמובן גם בשדות ובאיזורים ציבוריים. בכל המקומות הללו נפגוש את עשבי הבר שצומחים מאליהם, ומשפיעים על נקיון הגינה, ואף גורמים נזק לשאר הצמחים. עשב הבר הוא נזק, ובפרשתנו מבואר שזו הקללה שהתקלל אדם הראשון: "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" (בראשית ג, יח). וראה רש"י (ד"ה ואכלת) שבכל גינת ירק יצמחו גם עשבי בר, קוצים, ושאר מזיקים.
נשוב לשאלה בה יעסוק הגליון, האם מותר לנכש את עשבי הבר בשנת השמיטה.
כאשר אדמה מקבלת לחות, היא מצמיחה עשבי בר. ונראה לסמוך זאת לפסוק המובא בפרשתנו: "וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹוקים עַל הָאָרֶץ" (בראשית ב, ה), זאת אומרת, שהעשב עולה מחמת לחות הגשמים. לכן לאחר השקיה או ירידת גשם, יבצבצו עשבים על פני שטח האדמה. יש מקומות שעשבי הבר גורמים לנזק, על ידי שהם מנצלים את המשאבים לשאר גידולי האדמה. ויש מקומות שהם גדלים לגובה רב, ובכך חוסמים את קרני השמש לצמחים האחרים. מלבד זאת, העשבים עלולים להיות מקום מסתור למזיקים, כמו נחשים ועקרבים. מלבד הנזק שנגרם מהם, עשבי הבר גדלים בצורה פראית, ובכך הורסים את הסדר בגינות הנוי באיזורים העירוניים, ובחצרות הבתים. בשורות הבאות נברר את האופן בו מותר לנכש את העשבים בשנת השמיטה.
מלאכת ניכוש
התורה צוותה אותנו שלא לעשות מלאכה באדמה או באילן בשנת השמיטה (ראה רמב"ם שמיטה ויובל א, א). ובתחילת מסכת מועד קטן (ב:), קובעת הגמרא כללים במלאכות האסורות. מסקנת הסוגיא שם היא, שמלאכת ניכוש אסורה מדרבנן. בהמשך הסוגיא סומכת הגמרא את האיסור לפסוק, "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" (ויקרא כה, ד) ודורשת שאסור לנכש לעדור לכסח בשביעית.
סיבת האיסור הינה, מחמת ותלישת העשבים מעודדת את הצמחים שסביבם, וזו תולדה של מלאכת זורע. סיבה שניה, שתלישת העשבים מייפה את האדמה, ובכך משביחה ומכשירה אותה לזריעה, והיא תולדה של חורש. ברש"י (ד"ה מנכש) מבואר שניכוש הינה תולדה של זורע, וכך ביאר: "תולש עשבים רעים מתוך הטובים, וכי עקרי להו צמחי הני טפי". לדעת רבינו חננאל, ניכוש הינה מלאכה שונה בתכלית, והיא פעולה בה חופרים סביבות הצמחים, ומשמע שהיא תולדה של חרישה. שיטה זו מוזכרת גם ברמב"ם בהלכות מעשר (ה, י).
ניכוש הינה מלאכה בה תולשים את העשב עם העיקר שלו מתוך האדמה. בשונה ממלאכת הכיסוח שהיא קציצת החלק העליון של העשב. וכן מפורש ברש"י במועד קטן (ג. ד"ה כיסוח).
בטור שלפנינו נציב חלוקה בין שני גדרים שונים במלאכת הניכוש. למעשה אפשר לומר, שיש שתי סוגי ניכוש. יש ניכוש הבא למנוע מנזק, ויש ניכוש שנועד רק לשפר את מראה הגינה, אך לא יגרם כל נזק אם לא יבצעו אותו. כמו כן יש משמעות לאזור צמיחת העשבים. יש עשבים הגדלים לצד צמחים אחרים, ובכך גורמים נזק ישיר ועקיף להתפתחות הצמחים הקיימים. לעומת זאת יש עשבים הגדלים במשטחי אדמה ריקים, ואין בהם סכנה מלבד תחושה לא נעימה. וחובה להבחין בחילוקים הללו, משום שהם משליכים באופן משמעותי על פסק ההלכה.
ניכוש במסכת שביעית
את מלאכת הניכוש מצאנו כמה פעמים במסכת שביעית. בפרק רביעי פותחת המשנה בהיתר ללקט עשבים מתוך השדה בשנת השמיטה. ונחלקו רבותינו אם מדובר בעשבים מחוברים, ומותר לנכש בשביעית. או בעשבים תלושים, ומותר רק לנקות את הפסולת אך אסור לנכש. שיטת התוספות במועד קטן (יג. ד"ה נטייבה) שמדובר בתלוש, מאחר ומחובר אסור מן התורה. אולם האחרונים מוכיחים שבאופן שאינו מתכוין מותר לנכש בשביעית. וראה בקרן אורה (מו"ק שם) ובחזון איש (שביעית יט, ב) שמביאים ראיה מדיני אבנים (שביעית ג, ט) שם מבואר שאדם שאינו מתכוין מותר לסקל אבנים מן השדה בשביעית.
ניכוש עשבים רעים מתוך טובים
כפי שהקדמנו, לניכוש יש שני תכונות שאסורות בשנת השמיטה. הדברים נלמדים ממחלוקת אמוראים בגמרא (מו"ק ב:), בענין אדם המנכש שדה בשבת, האם חייב משום חורש או משום זורע. רבה אמר: משום חורש, רב יוסף אמר: משום זורע. וכל שיטה מביאה ראיה לדבריה. רבה מוכיח מכך שחורש הופך את האדמה, כך גם ניכוש גורם להיפוך האדמה. רב יוסף מביא ראיה לדבריו מכך שתכונת הזריעה מביאה לצמיחה, כך גם ניכוש מביא לצמיחה, לכן אסור מתולדה של זורע.
בהמשך הסוגיא מבואר, שכל שיטה חולקת על חבירתה. זאת אומרת, שלרב יוסף, המנכש חייב רק מדין זורע, ולא מדין חורש. ואילו לרבה הניכוש מחייב רק המנכש חייב רק מצד חורש, אך פטור מהזריעה שבפעולה הזו. ולפיכך עולה, שגם לענין שביעית נחלקו האמוראים, אם ניכוש אסור מחמת זורע, או חורש. ויש לעיין בראיה זו, מחמת והיא נוגעת לדיני שבת. אמנם מהגמרא במועד קטן נראה, שיש לדמות בין שבת, לכלאים ושביעית. גם בגמרא בשבת (קג.) מובא, שניכוש אסור בשבת. וכן פסק הרמב"ם (שבת ח, א) ומשמע שהוא מדין חורש.
ניכוש עשבים באדמה ריקה
ומכל מקום מצאנו במפורש, שאסור לנכש עשבים רעים מתוך העשבים הטובים. ומכאן נלמד גם לשנת השמיטה, שאסור לנכש עשבים הגדלים לצד אילנות, ירקות, קטניות, ואפילו פרחי נוי. מכיון שעל ידי עקירת העשב, הצומח מקבל עידוד והשבחה, דבר האסור בשנה השביעית.
אלא שיש חידוש נוסף, שאסור לעקור עשבים גם משטח אדמה ריקה. הדבר מצוי בחצרות שאינן עומדות לזריעה, אך בחלוף הזמן מצטברים עשבים בפינות שונות, ורצון בעל הבית לעקור אותם. במקום זה אין תועלת לצמחים אחרים, ומצד זה היה מקום להתיר. אלא שמצאנו איסור נוסף, והוא הכשרת הקרקע לזריעה.
איסור זה כולל בתוכו כמה עניינים שונים. החלק הראשון והמפורסם, זו הפיכת הקרקע לצורך זריעה. פעולה זו זהה למלאכת החרישה, שמטרתה להפוך את האדמה כדי להשביח את הזרע העתיד להזרע בה. אך יש איסור נוסף, להכשיר את הקרקע לזריעה, על ידי פינוי שטח האדמה והכנתו לזריעה. ולמרות שאין כאן תועלת חיובית, מכל מקום הוא מסלק את המפריעים, שימנעו את הקרקע מזריעה. וגם זה בכלל חרישה.
והמקור לכך בסוגיא בשבת (עג:) מצאנו, שסילוק גבשושית מן הבית, חייב משום בונה. וסילוקה בשדה חייב משום חורש. ומבואר, שאפילו ללא הפיכת הקרקע, אסור לעשות זאת בשבת מחמת והוא תולדה של חורש. אמנם ברש"י שם (ד"ה משום) משמע שגם בזה יש הפיכת קרקע. וראוי לציין את דברי המגן אברהם (או"ח רמד, ח) שפינוי שטח שאינו עומד לזריעה, חייב עליו משום בונה. ולפיכך יש לעיין בשביעית, שאין בו איסור בונה, האם מותר לנכש קוצים באדמה שאינה עומדת לזריעה.
ניכוש אסטטי
מלבד אזור גידול העשבים, יש לדון במטרת הניכוש. יש אדם המנכש לצורך הצלת הגידולים הטובים, וכן לצורך השבחתם. וזה כאמור תולדה של חורש. יש ניכוש שמטרתו להכשיר את האדמה לזריעה, וכן לרפות את צפיפות האדמה, שתהיה נוחה לזריעה. גם זו תולדה של חרישה, ואסור לעשותה בשביעית. אך יש ניכוש הנעשה מתוך רצון להשוות לאדמה מראה נעים. הדבר מצוי בגינות הקבועות בכניסה לבתים. ולפעמים שהעשבים צומחים בסביבת פרחי נוי, ואפילו עשבים טובים, כדוגמת נענע ועלי תבלין. ויש לדון מחמת להתיר לנכשו מחמת ואין כוונת בעל הבית להשביח את הגידולים, אלא לשפר את מראה הגינה.
יסוד השאלה נוגע לכל המקומות בהם אדם מבצע מלאכה אסורה, אלא שאינו מתכוין לקיימה, אלא לצורך תועלת אחרת. נידון זה מקיף את מסכת שביעית מכמה מקומות, ומצאנו בו אריכות גדולה. ויש לדעת האם גם במלאכת ניכוש מצאנו את ההיתר של אינו מתכוין.
ניכוש באינו מתכוין
בפרק שלישי במסכת שביעית, מוזכרים כמה נידונים בהם אדם עושה מלאכה אסורה בלי כוונה. כעין זה מצאנו במשנה ו', בדין סיקול אבנים. אסור לסקל אבנים מחוברות מן השדה, מחמת ובכך הוא מכשיר את הקרקע לזריעה, וזו תולדה של חורש. אולם אם אחר עושה זאת בשדהו – מותר. ולמרות שזו מלאכה אסורה, כיון שהלוקט לא מתכוין לתיקון האדמה מותר. כן מצאנו גם בזיבול (משנה ב') , שגם הוא אסור בשנת השמיטה. אולם באופן שאינו מתכוין התירו. וכן בפרק רביעי (משנה ה') מצאנו שמותר לזמור את האילן, באופן שאינו מתכוין לשפר את האילן, אלא רק להשתמש בעצים.
את יסוד זה הוכיח החזון איש (יח, ו) מהירושלמי (שביעית ד, ד) שמתיר לחרוש בשמיטה כדי ללמד את הפרה. ולמרות שחרישה לחלק מהשיטות אסורה מן התורה, ובכל התירו מחמת ואינו מתכוין. ומכאן הוציא החזון איש את היסוד, שהעדר הכוונה הינה סיבה להתיר. ודבריו שלא כדברי התוספות במועד קטן (יג. ד"ה נטייבה) הסוברים, שאסור לעשות מלאכה בשביעית, גם באופן שאינו מתכוין. ועל פי זה הורה החזון איש כמה הוראות.
ניכוש במקום סכנה
באופן שללא הניכוש יש חשש שהעשבים יגרמו נזק, כגון שישמשו מסתור לנחשים ושאר מזיקים, או שיגרמו לשריפות, מותר לנכש את העשבים. את הדברים הורה החזון איש בכתב (המכתב מופיע בעמוד הראשון), את היתר החרישה הגביל החזון איש בשלושה תנאים. א.) כשאין המקום עומד לזריעה. ב.) שאין בסביבה אילנות ג.) מטרת הניכוש רק מחמת החשש מן הנחשים.
וכך לשון המכתב: עישוב בשביל הנחשים במקומות שאין האילנות צריכים להאי עישוב וכגון שהמקום רחוק מהאילנות וכל העישוב הוא רק בשביל שלא יתאספו נחשים אפשר להתיר וכשאין המקום ההוא עומד לזריעה.
מפליא לגלות, שלמרות הסכנה, החזון איש לא אבה להתיר רק בהתקיימות שלושת התנאים. ומשמע שבהעדר אחד מהם אסור לנכש, למרות שעלול להגרם סכנה. וצריך עיון. ובספר אורחות רבינו (ח"ג עמוד רעט) מובא, שבחצרו של החזון איש עלו עשבים בשנת השמיטה, ועלה חשש שיסתתרו שם נחשים. (ובאמת, בימים ההם לא רבו התושבים במושבה, ונחשים רבים היו רוחשים בכל פינה.) אך החזון איש הורה שלא לנכש בשמיטה, ואפשר שהסיבה מחמת ולא התקיימו שם כל התנאים האמורים. או שחשש לכוונת המנכש, או שהיו בסביבה אילנות, או שהקרקע הייתה ראויה לזריעה.
דבר נוסף מעניין לדעת, שלעצמו החזון איש החמיר, אך לאחרים התיר לנכש את כל העשבים בעצם שנת השבע. כן היה בביתו של הגר"ח קנייבסקי, שהתיר החזון איש לנכש את כל העשבים אחרי שראו שם נחש. ופעם אחרת התיר רק על ידי שריפה, לכלות את כל העשבים.
ניכוש במקום הפסד
כפי שפתחנו, רצון התורה שהאדמה תשבות, אך אין זה אומר גידולי הארץ יהרסו ויחרבו. במשנה בשביעית מצאנו מלאכות רבות המותרות במקום הפסד. כעין זה מצאנו בפרק בשני (משנה ב) שמותר לתלוש עלים מתוך האשכולות. וזו גם הסיבה שהתירו להשקות בשנת השמיטה (ראה ר"ש שם). ועל פי זה הורה החזון איש (כא, יז), שבמקום הפסד מותר לנכש. אלא שצריך לבחון היטב כל מקרה לגופו, האם הוא מוגדר כהפסד.
אך זאת מבואר, שבכל מקום שאין הפסד לגידולים אחרים, אסור לנכש. ויש לעיין בכל זה, מאחר ואינו מתכוין לעודד את הצמחים האחרים, אלא רק לנקות את שדהו, ומדוע לא יותר כמו כל מלאכה שאינו מתכוין.
ניכוש שלא כדרך
ואפשר שמעיקר הדין היה מותר, אלא שכאן נוסף דין חדש, אותו ניתן למצוא פעמים רבות במסכת שביעית והוא: מראית העין. ויסוד הדברים במשנה (שביעית ד, א) שם מצינו שהתירו לפנות עשבים תלושים מהשדה בשביעית. ובירושלמי נוסף: "היתה בהמתו שם בהמתו מוכחת עליו היתה כירתו שם כירתו מוכחת עליו". שכאשר נותן לבהמתו את העשבים, ניכר שאינו מלקט לצורך הכשרת האדמה לזריעה, אלא רק לצורך האכלת בהמתו.
ומכל מקום הורה החזון איש (שם יט, יד), שאסור לנכש גם באופן שאינו מתכוין. ונתן לכך גדר הנתון לשיקול הדעת, והוא, שהיתר אינו מתכוין הותר רק באופן שניכר מתוך פעולתו שאינו מתכוין למלאכה. ולכן יש לבצע את הפעולה באופן שכוונתו תהיה ניכרת, שאינו מתכוין למלאכה אסורה. ועל כן בכל מקום שהתירו, התירו רק כאשר מכסח את החלק העליון של העשבים, אך מותיר את השורשים בקרקע.
ונראה שהכיסוח באופן זה מותר משני טעמים. גם משום שיש היכר שאינו עושה למטרת השבחה, כי באופן זה תולשים את העשב עם השורש. וכן כדי להקשות על העשב, וכן מצאנו גם בזימור במסכת סנהדרין (כו.) שהתירו לזמור במקום שאינו מתכוין. והדגישו התוספות (ד"ה לעקל) שהיתר זה מותר רק באופן שקוצץ בצורה שקשה לאילן. ועוד מצאנו במסכת שביעית (ג, ז) שאסרו לסקל אבנים מן השדה, אולם את האבנים שאינן נוגעות בקרקע התירו, משום שאינו משפיעות על גוף הקרקע.
ניכוש בדרכים חלופיות
כדי להמנע משאלות רבות, ישנם אפשרויות נוספות לניכוש עשבי בר. ניתן לנכש על ידי הבערת כל שיח העשבים. וכן הבאנו מקודם מתשובת החזון איש. בדרך אמונה (שמו"י א, צה) הביא בשם אביו, שניתן לפרוס על גבי העשבים יריעה אטומה שתחנוק את העשבים. וביאר הגרי"ש אליישיב, שזה מותר מחמת ואין דרך ניכוש בכך, וכן הפעולה נעשית דרך גרמא.
הגר"נ קרליץ התיר להשתמש גם בחומרים המונעים את נביטת העשבים, מפני שגם הוא נעשה בגרמא. אך מכיון שזו דרך מקובלת בעולם החקלאות, יש להזהר היטב לא להתכוון לצורך השבחת הצמחים האחרים.
ניכוש על ידי הדברה
לעומת זאת אין להשתמש בחומרי הדברה, והטעם מובא במשנה בשביעית (ב, ב) שמותר לעשן רק עד כניסת השמיטה. ומצאנו בזה חידוש גדול, מאחר ובמקום שיש הפסד התירו לעשות מלאכה בעצם השמיטה, ואילו כאן אסור. ובטעם הדבר נאמרו שלושה חילוקים. החזון איש (יז, יט) כתב שמלאכה זו נראית יותר כמלאכה. והרידב"ז (א, ה) חילק, שהתירו רק מלאכות הבאות להציל מדבר שאינו תלוי בדרך הטבע. וכיון שתולעים באים כדרך טבע, אסור להדביר אותם בשביעית. ובפאת השולחן (כ, יא) כתב חילוק נוסף, דהתירו רק מלאכות שאינן נעשות בגוף האילן.
אולם במקום נזק, כגון שהצמחים לקו על ידי מזיקים התירו לרסס, אך באופנים מסויימים, כגון על ידי פיזורם מחוץ לצמח, כגון במקומות השורשים. אך יש להתייעץ עם רב בכל מקום לגופו.