19 | גליון תוספת שביעית לפרשת שופטים

נחל איתן | אדמה נוקשה או נחל שוצף?

איסור מלאכה בנחל איתן יש סוברים שהוא בעבר ולעומתם יש הסוברים בעתיד ||| המושג איתן מתאר שיממון או חוזקה? קושי או שבח? ||| קיצור זכרון המין האנושי! דבריו המטלטלים של היעב"ץ

בפרשה מובא: "וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל". ומבואר שיש לערוף את העגלה בנחל איתן. מהו נחל איתן? רש"י על המקום מפרש, אל נחל איתן - קשה שלא נעבד. ומבואר ש'איתן' לא מתייחס לנחל, אלא לעיקר האדמה שתהיה נוקשה ושלא נעשתה בה מלאכה.
האבן עזרא לעומת זאת מפרש את הלשון איתן לנחל תקיף וכוונתו ששטיפת הנחל צריכה לנוע בתוקף. וכן הביא הרמב"ם (הלכות רוצח ט, ב) 'ומורידין אותה אל נחל שהוא שוטף בחזקה, וזהו איתן האמור בתורה'. וכן בחזקוני כאן.
עוד מצאנו מפרשים שפירשו שהכוונה למקום שומם. וכן מבואר בתרגום 'לנחל ביר דלא אתפלח'. ומשמעות 'ביר' הינה זהה לשדה בור בימינו, שמשמעותה שדה ריקה ושוממה. (ראה מסכת פאה ב, א)
במשיבת נפש הופיע ביאור נוסף שאיתן הינו נחל עמוק. ואפשר שהוא דרש כן מדברי הרמב"ם שהוא מקום ששוטף בחזקה, ובהכרח אינו רדוד כנהרות רגילים.
לסיכום עולה שרש"י והרמב"ם נחלקים בשני נקודות. דבר ראשון נחלקו בהבנת נחל איתן - מקום אדמה, או לנחל שוטף. ודבר נוסף נחלקו, האם התורה צריך אדמה שלא נעשתה בה מלאכה, או שמא אין להקפיד על כך אלא שלא יעשו בה מלאכה מכאן ולהבא. ויש להביא ראיה לשני הפירושים מן הבבלי. שכן בגמרא בנדה (ח:) מובא, ש'בתולת הקרקע' הינה אדמה שמעולם לא נעבדה, ואומרת על כך הגמרא: 'נפקא מינה לנחל איתן'. ומוכח כדברי רש"י משום שהגמרא עוסקת בזיהוי גוף האדמה לענין עגלה ערופה, ובהכרח שסברה שמקום העריפה הינה קרקע שלא נעבדה.
לעומת זאת במסכת פסחים (נג.) יש להוכיח כשיטת הרמב"ם, מאחר ושם הגמרא נותנת זיהוי לנחל איתן, על ידי גדילת הקנים בתוך הנחל, וכך לשון הגמרא: 'סימן לנחלים קנים - נפקא מינה לנחל איתן'. ומשמע שהקנים הינם אופן לזיהוי הנחל כמקום כשר לעריפת העגלה. ומשמע כדברי הרמב"ם שהעגלה נערפת במקום המים. וראה עוד בתוספות יום טוב למסכת סוטה (ט, ה) שתלה שתלה את מחלוקת הרש"י והרמב"ם במחלוקת תנאים בסוטה (מו:). ראה שם באריכות.

החכם צבי ובנו
ובאמת מצאנו ראיות לכאן ולכאן. אשר יש בכוחם לסייע לרש"י או לרמב"ם. וכן מצאנו ברשב"ם (ב"ב נה. ד"ה הנחל) שנקט בפשיטות כשיטת רש"י והרמב"ם יחדיו. מכל מקום בעיקר ההוכחה האריכו האחרונים בראיות וקושיות לכל כיון. ראוי מאוד להביא כדוגמא את צדדי השיטות כפי שהשתקפו מחידושיו של בעל החכם צבי, ובנו בעל השאילת יעבץ.
הנה בסימן לב משיב החכם צבי לשואל אודות הראיה שיש להביא לשיטת רש"י מדברי הגמרא בפסחים (שם) האומרת שקנים הם סימן לנחל איתן. ובהכרח שנחל איתן אינו גוף מקום המים כשיטת הרמב"ם אלא מקום הראוי להצמיח סביבותיו כשיטת רש"י. אמנם החכם צבי מאריך לדחות אותו, שמלבד העובדה שאין מכאן ראיה לדברי רש"י, יש לך ראיה לדברי הרמב"ם, שכן דרך הקנים לצמוח במקום מים כמבואר בגמרא בתענית (כ.).
בנו של החכם צבי - ר' יעקב עמדין, פותח את סימן כד (ח"א) בשאילת יעבץ בתיאור על מצבו, כיצד נאלץ לעזוב את עיירת מולדתו ולגלות הרחק מאביו, וכך לא יכל לשאול אותו מהגמרא בנדה (הובא לעיל) שבתולת אדמה היא נפקא מינה לנחל איתן. ויש מכאן ראיה מפורשת לדברי רש"י. מדברי היעב"ץ ניכר שראיה זו ניצחה כנגד כל החולקים, עד שהציע בדבריו שכל החולקים על הרש"י הן זה אלא משום דאישטמיטיה מהם. וכך לשונו שם:
"ומכאן נראה קיצור זכרון המין האנושי אפי' במשובחים ובמסולתים שבו". היעב"ץ מזכיר את שבחיהם של הקדמונים כדוגמת הרמב"ם, המהרי"ק, ואביו בעל החכם צבי. וכותב כך: 'ונעלם מהם זכר כולם לברכה לפי שעה כתוב מלא ותלמוד ערוך'. והרב הנזכר מסיים בדברי תוכחה ומוסר: מה יעשו אזובי קיר אנן יתמי דיתמי כאצבע בקירא לשכחה וכו'. והשכחה כרוכה בעקבות כל החיים המהלכים תחת השמש, השי"ת בחסדו יעזרנו שלא נשכח פקודיו כי בם נחיה אנחנו וצאצאינו ותורתו מפינו לא ימוש.

====

מהותו של השתיל | תאריך קביעת מעמדו של האילן

נטיעת אילנות בהר הבית או רק בעזרה? או אולי רק סמוך למזבח? ||| איסור נטיעת אילנות כוללת ייחורים ושתילים? ||| עתידו של גרעיני הזרע טמונים בו בשעת זריעתו או שמא נכנסים בו רק אחר כך?

בפרשתנו אנו עדים לחידוש נפלא העולה מדברי רש"י. התורה כאמור אומרת "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אלוקיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ". ובכך אוסרת ליטוע אילנות בהר הבית, ולשיטת הרמב"ם רק בעזרה, ויש סוברים רק סמוך למזבח. ומוסיף רש"י, שהתורה הדגישה,
'לא תטע', כדי ללמדנו שהנוטע עובר באיסור משעת הנטיעה. ויש להתבונן אם נתכוון לומר שהנוטע עובר פעולת הנטיעה, ומתחייב משעה שמניח את גרעין הזרע באדמה, או שמא הסכים שהאיסור מתחיל רק משעה שהאילן קיים, וכוונתו לשלול את האפשרות שאיסור התורה נסוב על גוף העבודה זרה.
ואולם בהמשך דבריו כתב, 'ואפילו לא עבדה עובר בלא תעשה על נטיעתה'. ומכאן משמע כהאפשרות השניה, ואין להוכיח שחייב כבר משעת נטיעה, ולעולם יחל החיוב כשאילן יקבל שם של אילן. אלא שלא נתברר השיעור מאימתי יקרא אילן. שכן מצאנו בסוף פרק ראשון בשביעית, שבתחילה נקרא האילן 'נטיעה', והוא מין חדש המקנה לו דינים חדשים. וכעבור תקופה הוא הופך מ'נטיעה' ל'זקינה'. ונחלקו התנאים (שביעית א, ח) בתקופה הדרושה לשינוי שמה של הנטיעה, לאילן של ממש.
בתוך הביא הרמב"ם (ע"ז ו, ט) להלכה: 'הנוטע אילן אצל המזבח או בכל העזרה בין אילן סרק בין אילן מאכל אף על פי שעשאו לנוי למקדש ויופי לו הרי זה לוקה שנאמר לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוקיך'. ומשמע בדבריו שהאיסור הוא מהשעה שבה האילן ניטע באדמה. ואכן במנחת חינוך (תצב) פשט כך וכתב: 'ובודאי אין חילוק בין נטעו יחור או גרעין ותיכף על הנטיעה חייב'.
ובאמת גם לאחר שהוברר שיש איסור בעצם הנטיעה, יש לדון אם תחילתו בשעת הנחת הגרעין באדמה, או שמא רק בחלוף זמן קליטתו. כי כפי המבואר במסכת ראש השנה (י:) נחלקו התנאים בתיארוך תקופת הקליטה. יש סוברים שהיא שלושה ימים, שבועיים או חודש ימים. ולכך יש לעיין האם איסור נטיעת האילן בעזרה הינה תלויה בסיום הפעולה, וממילא יהיה אסור משעת הנטיעה, או רק משעה שהשתיל מסתיים את להתפרק ומתחיל לצמוח. והנה רש"י בראש השנה (שם ד"ה שלשים) ביאר, שקודם תהליך הקליטה השתיל לא נחשב כנטוע, והרי הוא כמונח בבית, וכך לשונו: "דכמאן דמנח בביתא דמיא, כל זמן שלא קלטה". ויש להביא לכך ראיה מתחילת פרק לא יחפור (ב"ב יז:) שם נחלקים אביי ורבא בהיתר לחפור בור בסמוך לבורו של חבירו. הגמרא מקשרת דין זה לנטיעת אילן סמוך לבורו של חבירו, שכידוע, גם הוא מוביל לנזק עתידי. אך הגמרא דוחה את זה מחמת סברא, שבשעת נטיעת האילן, אין את השורשים המזיקים לבור. אך חפירת בור גורמת לתנודת האדמה בכל מכה ומכה. וגם כאן ניכרת אותה נקודה, ששתיל קודם גדילתו לא נחשב כשורש עתידי, ולא רואים בו את הנזק.
מכל מקום המנחת חינוך סובר, שחיוב הנטיעה הינו משעת הנחת הגרעין באדמה קודם הקליטה. והולך בזה לשיטתו כפי שיטתו בהלכות שבת (מצוה לב) שנוטע בשבת חייב על עצם מלאכת הנטיעה גם באופן שתיכף התקלקל או שהוסר מן האדדמה מכל מקום מתחייב על עיקר מלאכת הנטיעה. ומכך שהכריע שאיסור נטיעה בעזרה חופף לאיסור נטיעה בשבת, עולה לדברי המנחת חינוך חידוש יסודי בהבנת תכונת הנטיעה. כי איסור הנחת הגרעין מוכיחה שקיום האילן ניכר בשתיל כבר משעה שהוא מונח באדמה, ולכך נאסר משעת הנחה.

===

אבות ותולדות בשביעית ובנחל איתן

שמונה לאוים בפעולה אחת! הגמרא מחפשת את האופן בו אדם יעבור בפעולה אחת כמות מרבית של איסורי תורה ||| האם איסור עבודה בנחל איתן כולל גם את תולדות המלאכה?

במשנה במכות (כא:) אנו מוצאים נידון מעניין. כחלק מהעיסוק במלקות ועונשים מחפשת המשנה אופן בו אדם עושה פעולה אחת ובכך עובר על שמונה לאוין מן התורה. וכך לשון המשנה:
"יש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור, והן מוקדשין, וכלאים בכרם, ובשביעית, ויום טוב, וכהן ונזיר בבית הטומאה".
ניתן להבחין שמוזכרים כאן מגוון רחב של איסורים כגון, כלאים, מעילה בהקדש, מלאכה ביום טוב, טומאה לכהן, וכן מלאכה בשביעית. בביאור הלאו העובר הקשור לאיסורי שביעית כתב רש"י (ד"ה שביעית) שעובר על מלאכת זורע. וכוונתו לאיסור האמור בתורה 'שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע' (ויקרא כה, ד) ממנה למדנו שאסור לזרוע בשנת השמיטה.
בהמשך הסוגיא הגמרא מציעה לאוים נוספים מעבר לשמונה המוזכרים במשנה, ובכך שואלת מדוע התנא לא הוסיף איסורים נוספים. היות והמשנה עוסקת באדם המקיים מלאכת חרישה, שואל ר' הושעיא מפרשתנו. כי הנה בפרשה מובא: "וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל" (דברים כא, ד).
כאן למעשה מצווה התורה לקיים את עריפת העגלה בנחל איתן. אחת מהתכונות הנדרשות זה נחל שלא עבדו בו, כך סברו חלק מהאמוראים. ומכל מקום אסור לעשות בה מלאכה בעתיד.
ועל כן שואלת הגמרא, 'וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן', ובכך מצאנו לאו נוסף שעובר אדם החורש בנחל איתן.
בנקודה זו נרצה להתמקד על הדמיון שיש בין מלאכה בשביעית, ומלאכה בנחל איתן. כי כידוע ממסכת מועד קטן (ג.) איסור שביעית כולל בתוכו ארבעה מלאכות בלבד. ומלאכת חרישה לא בתוכם. ונחלקו המפרשים במעמדה של חרישה אם היא אסורה מדאורייתא או מדרבנן. דעת רוב הראשונים שחרישה הינה דאורייתא, (ראה רש"י ר"ה ב. ד"ה לשמיטין תוס' גיטין מד. ד"ה נטייבה ר"ש שביעית א, א ועוד הרבה ראשונים). אולם שיטת התוס' ריד (מו"ק ד.) זה תלוי במחלקות אמוראים, ולשיטת רבי אלעזר היא רק מדרבנן. מכל מקום מבואר לרוב הראשונים, שחרישה לבדה אסורה, אך כל תולדות החרישה מותרות מן התורה בשביעית.
נשוב לנחל איתן, יש לדון האם איסור חרישה בנחל איתן זהה בהגדרתו לאיסור חרישה בשביעית, וממילא האיסור הוא רק בחרישה עצמה, או שנחל איתן דומה יותר לשבת ויום טוב בהם אסורים גם התולדות.
ויש להביא לכך ראיה פשוטה מגוף הסוגיא. כי כאמור המשנה עוסקת בציור בו אדם מבצע פעולת חרישה. ובשאלת הגמרא אנו מבחינים בשינוי לשון בו הגמרא שואלת 'וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן. מדוע הגמרא אורמת זורע, היה צריך לומר החורש בנחל איתן. והתשובה לכך מוזכרת בתחילת הסוגיא, שם מעמידה הגמרא באדם שמחפה על הזרעים, ומלאכה זו הינה תולדה של זורע. וגם לגבי שביעית מצאנו שחיפוי הזרעים הינה תולדה של חורש (מו"ק ב:) ומשאלת הגמרא לנחל איתן מוכח שגם תולדה נאסרה בו. ובשער המלך (רוצח י, ו) מאריך לדון בשאלה זו ומביא ראיות רבות בעיקר תולדות החרישה.

===

רגלי מבשר

צפית לישועה? כך שואלים בבית דין של מעלה כל אחד ואחד בשעה שהוא נכנס לדין - כך מבואר בגמרא בשבת (לא.). ומסביר הר"ן בחידושיו (שם ד"ה צפית), שיש תביעה לצפות לישועה בימינו ממש, זאת אומרת לא בדור הבא, אלא כאן ועכשיו. ובאמת קשה לדעת מתן שכרן של מצוות, אולם מכך שהציפיה לישועה מופיעה בחמישיה הראשונה, כנראה שיש בה משהו מהותי ונחוץ. לאחרונה שח לי דובר מישרים, שהשאלה המגיעה לאחר ציפית לישועה לא תהיה האם פלפלת בחכמה, אלא קודם ישאלו שאילה אחרת, ישאלו, אז מה למעשה... ציפית לישועה כן או לא, מה אתה לוחש שם...
בהפטרה אנו קוראים השבוע את אחד מפסוקי הנחמה הידועים ביותר, הנביא ישעיה (נב, ז) אומר, "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹוקיך". הנביא מתאר את רגעי ההוד הנוראים שעשויים להתרגש בכל עת. הרגעים הראשונים של ישועת ישראל. לכך הנביא מתאר זאת כרגע נאה ויפה עד מאוד. הזמן בו נראים רגליו של משיח על ההרים. והקשה מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל (אילת השחר שופטים) מדוע נאמר 'על ההרים רגלי מבשר', הרי היה צריך לכתוב הפוך, 'רגלי מבשר על ההרים'.
ומסביר הרב זצ"ל, שיחד עם הציפיה של עם ישראל, מצטרפת כל הבריאה ומצפה לישועתם של עם ישראל. וגם ההרים הדוממים שאין בהם חיות כביכול, מחכים שעם ישראל יגאלו. וענין זה מקבל דגש בדברי הנביא, ללמדנו את החסרון הנורא שיש לנו לפני הגאולה, ואת התגלמות היופי בשעה שרגלי משיח פוסעים על גבי ההרים בבואו לבשר טוב לעם ישראל.
אמנם סברתי בזה לתרץ שאלה חמורה ומפורסמת. כי הנה בגמרא בנדה (סא:) דנה האם מותר לקבור מת עם תכריכים שיש בהם כילאים. והגמרא תולה במחלוקתם את הנידון האם מצוות בטלות לעתיד לבוא (ראה פלוג' רשב"א וריטב"א שם). ונמצא שישנה אפשרות שכאשר יבוא המשיח לא יוכלו לקיים עוד מצוות. ואם כן יש להתבונן, מדוע הקב"ה דורש מעם ישראל שיצפו לישועה, הרי לאחר שיבוא משיח לא נוכל לקיים מצוות, והרי זה הפסד עצום, וכיצד ניתן לצפות לכך בלב שלם.
ונמצא שזה הדגש שהנביא מלמד את ישראל. שאפילו ההרים שאין להם שכר כעם ישראל, ובכל זאת עומדים ומצפים, על אחת כמה וכמה שאנחנו מחוייבים לצפות לו בכל עת. וכך גם מדייק בעל האיילת השחר את המשמעות העולה מן הפסוק, שתיאור השמחה המוזכרת בפסוק מלמדת אותנו שכולם ישמחו בהתגלות זו, וכך מסיים: "ומשמע שילך לבשר בכל ההרים וכולם ישמחו בבוא הישועה באמור לציון מלך אלוקיך בזמן שכולם יכירו את מלכותו ולזה הזמן אנו מצפים והקב"ה יעזור שנזכה לזה בקרוב".