18

גליון 18 לפרשת ראה | אב תשפ"א לגליונות קודמים לחץ כאן

'מקץ שבע שנים' | ממתי השמיטה משמטת?

האם הספרה שבע מייצגת את סוף השש או קצת לפני שמונה ||| האם שמיטה משמטת בתחילתה או בסופה? ||| מה פירוש המילולי של 'מקץ' - קצה או סוף? ||| מתי כדאי לכתוב שטר פרוזבול?

השבוע אנו מוצאים בפרשת שבוע איזכור לכך שיש מצווה לתת הלוואה לעני. התורה מלמדת את עיקר המצוה אך בתוך כך מזהירה שלא נמנע להלוות בערב שמיטה, מאחר והשביעית משמטת ומפקירה גם את ההלוואות, עלול להתגנב בלב האדם החשש הכמעט ודאי, שהכסף אותו הוא מלוה לעני לא ישוב עוד. ואף על פי כן צוותה התורה להלוות בלי לעשות חשבונות.אלא שבמסכת שביעית (י, ג) מסופר, שהלל הזקן ראה שאנשים עדיין סירבו להלוות, ועברו על מצוות התורה המוזכרת בפרשתנ, ולכך תיקן את ה'פרוזבול', - תהליך המונע את איבוד כספי ההלוואה בשמיטה, וכל זאת כדי שהעניים ימשיכו לקבל הלוואות.
מכל מקום מבואר, שקודם תקנתו של הלל הזקן, אנשים נמנעו מלהלוות כבר בערב השמיטה, מכיון שחששו שהעני לא יספיק להשיג את כל כספי ההלוואה עד כניסת שנת השמיטה, ולכן סירבו להלוות כבר מעכשיו. אולם זאת יש לברר, האם אכן שביעית משמטת כבר בתחילת השנה, או שמא רק בסופה. אכן נידון זה מופיע בגמרא בערכין (כח:) הדורשת מפרשתנו ששביעית משמטת רק בסופה.
ואכן, את פרשת שמיטה התורה פותחת במילים הבאות: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה" (דברים טו, א)
את 'מקץ' אנו מכירים כבר מחומש בראשית, שם מצאנו את נח שפותח את התיבה 'מקץ ארבעים יום' (בראשית ח, ו). וכן פרעה חלם חלום מקץ שנתיים ימים (שם מא, א). גם סוף גלות מצרים מתוארת בתיבת מקץ, שם התורה אומרת: "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יב, מא) כמו כן בחומש במדבר ראינו במרגלים ששבו מתור הארץ 'מקץ ארבעים יום'. (במדבר יג, כה). ואפילו שבוע שעבר ראינו שמשה רבינו אומר לעם ישראל, "וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית" (דברים ט, יא). ולאחר אריכות הדברים באנו למסקנה, ש'מקץ' הוא סוף וסיום. ואם כן גם לענין שנת השמיטה, התורה אומרת לעשות את השמיטה מקץ שבע שנים. לפי האמור השמיטה לא מפקיעה בראש השנה של כניסת השנה, כי זו למעשה תחילת שנת השבע, והתורה אומרת מקץ, בסוף שנת השבע. אם כן יש לדייק שהשביעית משמטת את החובות רק בסוף השנה.
אמנם האבן עזרא פותח את פרשה זו בהסבר, ששנת השמיטה משמטת מתחילתה, ומבאר טעם חדש במושג 'מקץ'. כי הנה עד כה סברנו לומר שמונח זה משמש לביטוי סוף וסיום. אך האבן עזרא מבאר שהוא מבטא 'קצה', ומכיון שלכל תקופה שיש שני קצוות, כוונת התורה כאן לקצה הראשון, דהיינו מתחילת שנת השמיטה. אמנם האבן עזרא לא מופיע לפנינו, וכאן כתב רק, 'כאשר פירשתי'. אולם בפירוש לתהילים (קיט, צו), ביאר את הענין בהרחבה.
הרמב"ן (ד"ה ועל דעת) חולק ומבאר באופן שונה. הרמב"ן מסכים לכך ש'מקץ' הוא מלשון קצה, אך סובר שגם תחילת השבע נחשב קצה. ומביא לכך הרמב"ן ראיה מתמטית, כאשר אנו סופרים מאחד עד עשר, כל סיפרה שאנו סופרים במעלה המספרים, האם היא מציינת את תחילת הספרה בה אנו עומדים, או את סיומה. למשל כאשר נמנה מאחד עד שבע, יש להתבונן אם שבע מציין את סיומן של שבע ספירות, או סיומן של שש ספירות וממילא מתחילה הספרה השביעית. הרמב"ן מבאר שכל ספירה מציינת את סיומה של הספרה בה אנו עומדים, ומשום כך גם ההלואה משמטת רק בסופה של שנת השבע.
אך מסקנת הסוגיא בערכין הינה, ששביעית אכן משמטת רק בסופה. וכן פסק הרמב"ם (שמיטה ויובל ט, ד) ומוסיף שם שניתן לגבות חוב של שביעית כל השנה עד שקיעת החמה של מוצאי שביעית. וכן לענין כתיבת פרוזבול מצאנו בתוספתא (שביעית ח, י) שניתן לכתוב פרוזבול גם בשנת השמיטה.
אמנם הרא"ש (גיטין ד, כ) סובר שאין כותבין פרוזבול בשנת השמיטה משום, 'כשהתחלה שנת השמיטה אין בית דין בודקין לגבות שום חוב וגם המלוה בעצמו אין לו ליגוש הלוה'. ומבואר בדבריו שאין לכתוב פרוזבול בשביעית, אמנם לא משום שהשביעית כבר הפקיעה החוב, כי הסכים למסקנת הגמרא בערכין ששביעית משמטת רק בסופה. אולם הוסיף טעם חיצוני והוא, שבית הדין לא מתעסק בגביית חובות בשנת השמיטה. ואפילו ללוה ראוי שלא לגבות את חובו בשנת השבע.
אולם ידוע להביא בבית המדרש את הגמרא בסנהדרין (לב.) העוסקת בזמני שטרות. ושם מדוייק מדברי רש"י (ד"ה שזמנו) שניתן לגבות גם בשנה השביעית. וכך כתב רש"י, "שזמנו כתוב - זמנו הוכיח שנכתב באחד בניסן בשמיטה, והוציא בעל חוב על חבירו על ידי משכון או על ידי פרוזבול שלא משמטתו שביעית, או שהגיע זמנו לגבות קודם ראש השנה של שמינית, ושביעית בניסן אינה משמטת, אלא בסופה, דכתיב (דברים טו) מקץ שבע שנים - לסוף שביעית, וזה קדם ותבעו". נמצא שלשיטת רש"י מותר לגבות גם בעצם שנת השבע.
לסיכום עולה, שההלוואות נפקעות בסוף שנת השמיטה. וכן פסק השולחן ערוך (חו"מ סז, ל). 'לפיכך המלוה את חבירו בשביעית עצמה, גובה חובו כל השנה בבית דין, וכשתשקע חמה בליל ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב'. אלו דברי השולחן ערוך. אולם לדעת הרא"ש יש להחמיר שלא לגבות חובות בשנת השמיטה, וכן להקדים לעשות פרוזבול קודם התקדש שנת השבע.