"וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם" (במדבר כ, א)

מוזכרים כאן לפנינו שני נקודות ציון, האחת – מדבר צין. והשניה – קדש. עם ישראל מגיע לאזור הנקרא 'מדבר צין' ומתיישב באזור הנקרא 'קדש', התקופה, שנת הארבעים. התאריך י' ניסן (ראה שולחן ערוך או"ח תקפ, ב).

היכן הוא מדבר צין והיכן היא קדש?

בפרשת שלח מצאנו שהמרגלים נשלחו ממקום הנקרא 'מדבר פארן', כמו שכתוב: "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (לעיל יג, ב). וכאשר חזרו כתוב: "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת  כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ" (שם כו).

ומשמע ש'קדש' הייתה במדבר פארן. ואילו לפנינו מבואר שקדש הייתה במדבר צין. וכתב האבן עזרא בפרשתנו, שקדש אחת היא, וכל אותם ארבעים שנה שהו בני ישראל באותו מקום.

אולם הרמב"ן (שם) מקשה עליו, שיש שני קדש, האחת נקראית 'קדש ברנע' והיא הייתה במדבר פארן. ויש 'קדש' סתם, שהיא הייתה במדבר צין. ובני ישראל הגיעו באותו יום לקדש שבמדבר צין.

ואולם גם האבן עזרא עצמו כתב במפורש כדברי הרמב"ן בפירושו לקהלת (ט, ב) וכך כתב: 'והנכון כי מקדש הלכו המרגלים ובשנת הארבעים באו לקדש עיר מואב'. ומפורש שלא מדובר באותה קדש.

אולם רש"י עצמו סובר שהייתה רק קדש אחת, בפרשת לך לך (יד, ו-ז) שהמלכים כבשו במדבר פארן, והגיעו לקדש, ופירש רש"י שהוא המקום של מי מריבה. השוכן כזכור במדבר פארן.

והרקאנטי (שם) מקשה כדברי הרמב"ן לפנינו, שהם שני מקומות נפרדים. וראה שם מה שתירץ.

ואמנם כל זה גמרא ערוכה בשבת (פט.) שלהר סיני היו חמישה שמות, מדבר צין, מדבר קדש, מדבר קדמות, מדבר פארן, מדבר סיני. הרי שהגמרא מקשרת בבירור בין פארן לצין.

והקשו התוספות (ד"ה מדבר צין) שהרי הם שני מקומות שונים, וכלשונו שם: 'מדבר צין ופארן וסיני לאו הכל אחד'. ותירץ שם שכל האזור היה מדבר אחד גדול, שהיו בו מספר אומות. אך הר סיני יכול להקראות בכל השמות שנתנו לאותו מדבר.

וראה במגיני שלמה (שם) שהקשה על המשך התוספות וכתב דברים מבהילים: 'גם לבי אומר לי שלא יצתה קושיא זו מפי רבינו ר"י ז"ל כ"א א' מן התלמידים כתבו על שמו'. וכך סיים שם: ' ואיך אאמין אשר רבינו הגדול ר"י ז"ל אשר כל עולם הולכים לאורו נעלם ממנו מדרש זה ע"כ נראה שאחד מן התלמידים כתבו'.

המיקום הפיזי

במסע המרגלים כתוב: "וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת" (שם יג, כא) וכאשר נתבונן נראה שמדבר צין נטוע לדרומו של ים המלח. ולבוא חמת עומד בעבר השני בצפון מערב.

ופירש רש"י שם: 'הלכו בגבוליה באורך וברוחב כמין גאם'. וכוונתו לאות היוונית המצטיירת כמו נון הפוכה, ופירושו מתיחת קו מים המלח לים התיכון. וממנו לעבר הצפון עד לבוא חמת. ובחישוב השטח נמצא שהלכו מרחק של כ500 קילומטר עד לבוא חמת. ובחזקוני (שם) פירש שהמרגלים הלכו דרך אלכסונית מהנקודה המזרחית דרומית, ועוד המערבית צפונית. והיא משוערת בסביבות ה – 400 קילומטר. וזה תלוי בשיטות המפרשים היכן היא חמת המקראית.

בפרשת מסעי מופיע מדבר צין כגבול דרומי מזרחי של ארץ ישראל, כמו שכתוב: "וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדוֹם וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה" (שם לד,) וכן מופיע גם בגורלו של שבט יהודה: "ויְהִי הַגּוֹרָל לְמַטֵּה בְּנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם אֶל גְּבוּל אֱדוֹם מִדְבַּר צִן נֶגְבָּה מִקְצֵה תֵימָן" (יהושע טו, א).

אלא שיש להקשות על כך מהמשך פרשתנו, בה כתוב: "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ". עם ישראל בדרום מזרח של ארץ ישראל, ומבקש לעבור דרך ארץ אדום. ובהכרח שחבל ארץ היה חוצץ בין עם ישראל לארץ ישראל, ולכן בקשו לעבור דרכו.

ומכאן שקדש הייתה חלק מארץ רחבה מאוד, שסופה גבל בארץ ישראל, אך כדי לקצר את כניסתם לארץ ישראל היה על בני ישראל לעבור דרך ארץ אדום. וכאשר נשלחו המרגלים הגיעו מקדש ברנע, למדבר צין, ומשם לצפון הארץ.

אך לא נמנע מלהזכיר את קיומה של העיר 'רקם' המוזכרת במשנה בגיטין (ב.) שהיא שוכנת במזרח, והיא קצה הגבול המזרחי. והזכירו התוספות (שם ד"ה ואשקלון) ש'רקם' הייתה במערב, כפי שידוע לנו ממקום מושבותם של אבותינו אברהם ויצחק (בראשית כ, א ושם כו, א). אך הייתה גם רקם במזרח, שהיא הייתה בחו"ל. מלבד זאת הייתה רקם שלישית בצפון הנקראית 'קדש נפתלי' (וראה על כך בכפתור ופרח פרק יא) שהייתה מערי מקלט.

ונטיית הלב למצוא קשר בין קדש שבמדבר צין, לרקם התוחמת את ארץ ישראל ממזרח. וכן משמע מפשטות לשון הרמב"ם בהלכות תרומות (א, ז) "אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים, מרקם שהוא במזרח א"י עד הים הגדול". ואכן לדעת הגר"א שקדש הייתה חוצצת בין אדום לארץ ישראל, הרי שקדש זו היא רקם הנזכרת במשנה, שהיא גבול ארץ ישראל.

ובפרשת מסעי הקשה הפענח רזא (ד"ה ובא-להיהם) הוכיח בשם ה'בכור שור', שמשה רבינו לא עמד על גבול ארץ ישראל, שהרי לא עבר את הירדן. אמנם לשיטת הגר"א צריך עיון שקדש הייתה צמודה לארץ ישראל, והרי ראו משם את כל הארץ.

אמנם אפשר ליישב. שדרום ים המלח הוא אזור מדברי, ומה עוד שהוא עמק בין שני רכסי הרים גבוהים, ואין ניתן לראות דרכם את ארץ ישראל. וראה עוד במה שכתבנו בגליון תוספת שביעית לפרשת תולדות.