• Version
• Download 10
• File Size 356.71 KB
• File Count 1
• Create Date ינואר 5, 2022
• Last Updated ינואר 5, 2022

39

הגליון הקודם (מספר 38), עסק בגזירה שגזרו חכמים על ספיחי השדה. מתוך הדברים התחדדה העובדה, שגזירה זו נוהגת בעיקר בירקות. לעומת זאת בפירות אין חשש, ומותרים באכילה.
מאותו הטעם עולה שאלה, איזו מציאות נהגה בזמן חז"ל. בתקופות ההם לא היו פתרונות קירור המצויים כיום, וכן לא היו שיטות גידול, ואף לא ייבוא ומכירות חסד שכונתיות. האם יתכן הדבר, שבזמן חז"ל לא אכלו ירקות בשנת השמיטה?
אין סבירות. הסיבה היא, שחלק מאורח חיי התורה בממעגל השנה דורש שימוש בירק. בין אם זה מרור לליל הסדר, או תבשיל לשבתות. לא זו בלבד, אלא שבגמרא ירושלמית מובא שאסור לדור בעיר שאין בה גינות ירק (ראה ירושלמי קידושין סוף פרק ד'). אספקה רציפה של ירק מביאה למחירים הוגנים, וליישוב הדעת בין יושבי העיר.
ובכדי להתחקות אחרי המציאות שהייתה בזמן חז"ל על פי המקורות, נחלק את הטור לשני חלקים. החלק הראשון יסקור את הצד הטכני של הירק. והחלק השני יתמקד בצדדים של גזירת הספיחין, ומתוך כך נקבל מבט על השימוש בירק בתקופת חז"ל.
מחסור ועניות
באופן כללי יש לדעת, שבתקופות חז"ל הייתה עניות גדולה יותר. כן אנו מוצאים בירושלמי, שבארץ ישראל לא היו מצויים ירקות, עד שהחלו להביא ירקות מחו"ל (עיין ירושלמי שביעית ו, ד). ועדיין יש לברר האם המחסור היה כתוצאה מעניות ודוחק, או שהיה מכשול שמנע מגידול ירקות.
יתירה מזאת מצאנו, שעולי בבל פסחו על שטחים בארץ ישראל (חולין ז.), כדי שיהיה לעניים מקור מחיה בשנת השבע. מכאן יש להניח, ששאר חלקי הארץ שנתקדשו בקדושת הארץ על ידי עזרא, היו עומדים נטושים ללא פירות או ירקות. כי אם היה בהם גידולים כלשהם, לא היה צורך לוותר את קדושתם, אדרבה, קדושת הארץ הייתה מחייבת את בעל השדה, כדי שהעניים יוכלו לאכול מפירותיו. ובהכרח יש לומר, שהארץ הייתה שוממה, והיו צריכים לבטל את קדושתה, כדי שהעניים יוכלו לזרוע בהם בשביעית (ראה רש"י שם ד"ה הרבה)
האפשרות הסבירה היא, שבארץ ישראל היה מחסור קבוע בירקות ובכל גידולי השדה, וכאשר הגיעה השמיטה, הדוחק גבר עוד יותר. ומה לנו יותר מן הקינה הנוראה המוזכרת במדרש איכה (רבתי פתיחתות יז), שאומות העולם היו מבדרים את עצמם בכך שהיו מלבישים גמל בבגדי אבלות ומוליכים אותו, וכאשר היו שואלים מדוע הגמל מתאבל היו משיבים, שמכיון שהשנה שנת שמיטה, וליהודים העניים אין מה לאכול, הם נאלצו לאכול את כל העשבים והקוצים, ולגמל לא נותר מה לאכול, ועל כן הוא אבל.
מכאן נוכל להבין, ששנת השמיטה החמירה את העוני, והירק נעשה נדיר להשגה מכח השילוב שבין העוני הקבוע, לבין ההקפדה על מצוות השמיטה, שלא לעבוד בה כלל.
ירקות ושיטות גידול
הירק הוא גידול זריז, ויש לו תכונות בולטות ביחס לשאר צמחים. הירק הממוצע גדל תוך שלושה חודשים, וכן מצאנו (ראה שביעית ב, א) שבחג השבועות היו זורעים קישואים ודלעות, ובשולן היה נגמר לפני סוף השנה. הירק מצריך עבודה תמידית, והשקאה רצופה (ראה ר"ה יד.). דרכן של הירקות לגדול בגינות בכמות מסחרית ובחצרות לצריכה פרטית.
בשונה מהנהוג כיום, בזמן חז"ל היה מקובל שהירקות גדלו בגינות ובחצרות של כל אדם. לצד זאת ניתן היה גם לקנות אתת הירקות אצל המגדלים (כמובאר בעירובין נה:), אפשרות זו הייתה פחות מקובלת ביחס לימינו. מלבד זאת ניתן היה למצוא בשדות ירקות שעלו מאליהם (ראה נדרים נג.), בדרך כלל בימות הגשומים של החורף. אולם ניתן להבחין בניהם, זאת משום שירק גינה משובח יותר מירק שעלה מאליו (ראה מאירי שם)
נמצא עד כה, שבזמן חז"ל היו הירקות גדלים בחצרות ובגינות, וכן גידולי בר העולים מעצמם.
ייבוא ושימור
ליושבי ארץ ישראל בימים ההם, היו דרכים נוספות להשיג ירקות. הסמיכות של יושבי הארץ לארצות גדולות, אפשרו להוביל פירות וירקות במהירות גבוהה יחסית. כן מצאנו בירושלמי שהוזכר (וכן בפאה ה, א ותרומות ו, ג), שרבי התיר להביא ירקות מחוץ לארץ. הרי שהירקות נשמרו ולא ניזוקו בדרכם. אמנם אין בידינו מידע ברור אלו ירקות נשמרו יכלו לשרוד את מסלול היבוא.
פתרון נוסף מוזכר בתחילת פרק חמישי במסכת שביעית. שם (משנה ב') מובא אופן שימור ירקות באדמה. ירקות כגון לוף, בצל, צנון, ולפת. שימור הירקות נעשה על ידי הטמנתם באדמה, כאשר לחות האדמה שומרת על הירק לאורך שנה שלימה ויותר.
מובלעות
כבר הזכרנו, שבתוך ארץ ישראל היו מובלעות רבות שלא נכבשו על ידי עולי בבל. איזורים אלו נחשבים ארץ העמים לשיטת הרש"ס (ירושלמי שביעית ו, א) אך יש חולקים (ראה כפתור ופרח פרק ה' ובעוד מקומות). כך או כך מבואר במשנה (שביעית ו, א) שאיזורים אלו נאכלים אבל לא נעבדים. בפירוש המשנה מצאנו להרמב"ם, שספיחים העולים באזורים אלו מותרים באכילה.
לכך נבין, שבתקופת חז"ל היה ניתן להשיג ירקות בשנה השביעית ללא חשש ספיחין מאותם אזורים. כגון בית שאן בצפון, רצועת הכותים במרכז, ועזה בדרום לחלק מן האחרונים (עיין שו"ת רדב"ז ד, ל).
יבול נכרי
האפשרות הבאה מוכרת ונפוצה מאוד בימינו, ואפשר שכבר הייתה נוהגת בזמן חז"ל. היתר זה נשען על העובדה שמאז חורבן הבית התגוררו נכרים בתחומי ארץ ישראל, והם לא נצטוו על מצוות השמיטה. בכלל זה אין להם איסור לזרוע בשביעית, וכן לעשות שאר מלאכות. קנין הנכרי בארץ ישראל גורם שהפירות יהיו מותרים, וגם לשיטות שאין לגוי קנין, אין איסור באכילת הפירות (ראה מהר"י קורקוס שמיטה ויובל ד, כט).
באיסור ספיחין הורה הרמב"ם (שמיטה ויובל שם), שאין גזירה זו נוהגת בפירות שגדלו בשדה הנכרי. הטעם הוא משום, שגזירת הספיחין נתקנה בעיקרה כנגד עוברי עבירה שמצווים על מצוות השמיטה. לעומת זאת נכרים שלא נצטוו, אין בפירותיהם איסור ספיחין. (וראה בראב"ד בהשגות על הרז"ה - סוכה לט: שסובר שירקות הגוי אסורים באיסור ספיחין. אולם הלכה כדברי הרמב"ם שם)
אמנם מרן החזון איש (ג, כה וכן כ, ז) שב והדגיש, שלמרות שהפירות מותרים, יש לשמור בהם קדושת שביעית. ונתן לכך סימן מרן הדרך אמונה שליט"א (שם ס"ק רי), שירקות הנכרי שיש בהם ספיחין, נידונים כמו פירות אילן ביד ישראל. שאין בהם גזירת ספיחין, אך יש בהם קדושת שביעית.

גידולי שישית
עוד מתחילת הדברים הייתה לנו חובה לברר, ממתי הירקות מתחילים להאסר באיסור ספיחין. ובאמת לענין תפיסת עיקר קדושת השביעית מצאנו בגמרא בראש השנה (יג:) שלכל סוג יש זמן משלו. הירק למשל, נהיה קדוש בקדושת שביעית משעה שהוא נלקט.
בקביעת זמן הספיחין מצאנו שלושה שיטות:
מדיוק לשון הרמב"ם (שמיטה ויובל ד, יב) משמע, ששעת חלות איסור ספיחין נקבע לאותה שעה בה עיקר קדושת השביעית נתפסת בגידול. ובמקרה של ירקות, הם נאסרים משעה שהם ראויים להלקט, אפילו שגדלו בשישית. (ראה בחזון איש ט, א-ב בשיטת הרמב"ם).
שיטת הר"ש (שביעית ט, א) והיא למעשה שיטת הרמב"ן, שהירקות נאסרים באיסור ספיחין רק כאשר גדלו בשביעית. ולכן ירקות שנגמרו בשישית, אין בהם איסור ספיחין, אך יש בהם קדושת שביעית.
ובתוספות (קידשין ב: ד"ה: אתרוג וראה עוד בראש השנה יד.) הביא בשם רבינו נסים, שגזירת הספיחין נקבעה על פי רוב גידול בשנת השבע.
בדינים העולים הכריע החזון איש (ט, יז), כשיטת הרמב"ן והר"ש (והרא"ש), שפירות שנגמרו בשישית מותרים באכילה בשביעית, ואין בהם גזירת ספיחין.
גם בזה נבין, כיצד בזמן חז"ל השיגו ירקות בשנה השביעית. אלא שאופן זה לא נתן פתרון לכל השנה, שכן הירקות היו צריכים להגמר קודם ראש השנה של שביעית, וכמה הם הימים שירק יכול לעמוד ללא שהוא נרקב ומצמיח תחתיו שיח חדש. אך מכל מקום היה זה פתרון כדי להמשיך את זמן בשלותו של הירק.
פתרונות אחרים
מלבד פתרונות הללו, אפשר להציע פתרונות רבים. ברמב"ם (שמיטה ויובל ד, ד) מופיעים ארבעה סוגי שדות, שדה יבשה, או שדה שחרשו בה נירים, או במקום שהם מזיקים לשאר הגידולים. כל הגדל בשדות הללו מותר באכילה. והטעם הוא, שבכל מקום שזריעת הירק גורמת להפסד, לא גזרו עליה חכמים.
עוד אפשר להציע, שבעציץ שאינו נקוב, או על גבי מצעים מנותקים (שאין בהם חשש הלכתי כפי שיש ברבים כיום) אין איסור ספיחין. וכן מביאים בשם הרב אלישיב זצ"ל (ראה משפטי ארץ ח, טו). וגם בזה הטעם הוא משום שבאופן זה לא גזרו.
כמו כן מצאנו במשנה בשביעית (ט, א) שיש מיני ירקות שאין להם חשיבות, שלא גזרו עליהם ספיחין. והטעם משום, שמכיון שיש אותם לרוב, או שאין להם ביקוש, אין חשש שאנשים יבואו לזרוע אותם בידיים.
סיכום
לאחר שסקרנו את מרכיבי הירק ואת גדרי גזירת הספיחין, עלו בפנינו מספר אפשרויות הגיוניות שבאמצעותן ניתן להשיג ירקות גם בשנת השמיטה. אפשרויות שכמו שהן זמינות כיום, באותה מידה היו זמינות בזמן חז"ל. לצד זאת, הפתרונות טובים ככל שיהיו, לא פתרו את העניות והדחקות שהייתה שגרת המציאות של הימים ההם, כך שמטבע הדברים היה קושי להשיג את הירקות כשם שהיה קושי בהשגת כל מוצר מזון אחר.